ישראל נושע בה' תשועת עולמים

פיוט ישראל נושע
יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים, גַּם-הַיּוֹם יִוָּשְׁעוּ מִפִּיךָ שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, כִּי-אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים: שְׁעָרֶיךָ הֵם דּוֹפְקִים כַּעֲנִיִּים וְדַלִּים, צָקוּן לַחֲשָׁם קְשׁוֹב יָהּ שׁוֹכֵן מְעֻלִּים, כִּי-אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים: פְּחוּדִים הֵם מִכָּל צָרוֹת מִמְּחָרְפֵיהֶם וּמִמְּגַדְּפֵיהֶם, נָא אַל תַּעַזְבֵם ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים: טוֹבוֹתֶיךָ יְקַדְּמוּ לָהֶם בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, וּמִתּוֹךְ צָרָה הַמְצִיאֵם פְּדוּת וּרְוָחָה, כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים: יִוָּשְׁעוּ לְעֵין כֹּל וְאַל יִמְשְׁלוּ בָם רְשָׁעִים, כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִיעִים, כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים: הַקְשִׁיבָה אָדוֹן לְקוֹל שַׁוְעָתָם, וְלִמְכוֹן שִׁבְתְּךָ הַשָּׁמַיִם תַּעֲלֶה תְפִלָּתָם, כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים:

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים הוא פיוט מפורסם מסוג פזמון שנתחבר על ידי הפייטן האיטלקי רבי שפטיה בן אמיתי, ונאמר בכל קהילות האשכנזים בסליחות לימים נוראים וכן בסליחות לימי בה"ב.

תוכן הפיוט

הפייטן מבקש כי נבואת ישעיהו, שניבא: ”יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים, לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד”, תתגשם גם בימי הגלות הארוכים שבתוכה אנו מצויים, וגם היום ייוושעו בני ישראל תשועה שתעמוד לעולם. הפיוט מתאר את סבלות ישראל בגלותם, מספר על תפלותיהם הרבות לה' שיושיעם, ומסיים בבקשה שה' ייטיב ויסלח לעמו, יקשיב לתפילתם ויגאלם מהגלות, ”וְאַל-יִמְשְׁלוּ בָם רְשָׁעִים”, כי הקב"ה מרבה לסלוח ולרחם.

רבינו שפטיה מוסיף ומבקש: ”כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ”, כינויים לנוצרים (המיוחסים בספרות היהודית לעשיו המכונה שעיר) ולערבים (המיוחסים לישמעאל, שאת בתו בשמת נשא עשיו לאישה). בזמנו של רבי שפטיה נאבקו הנוצרים בני הקיסרות הביזנטית והערבים על השליטה באיטליה, ולמרות שנפטר קודם כיבוש עירו אוֹיְרִי בידי הערבים וטרם הפרעות האכזריות ביהודים שנלוו לכיבוש זה, הוא מתפלל לתבוסתם של שני הלאומים, המהווים אויבים קשים ליהודים. מאידך, כתב דניאל גולדשמידט כי המילה "וְחוֹתְנוֹ" אינה מתאימה למשקל השיר, שהוא בעל חמש מילים בכל שורה, ולדעתו היא תוספת מאוחרת של הדורות שאחרי רבי שפטיה, שחוו את מוראות הערבים על בשרם.

הפיוט הוא בן שישה בתים, ובכל בית שתי צלעות שלאחריהן בא הרפרן: ”כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים”. בכל צלע חמש מילים (כאשר מילים המחוברות במקף נחשבות כמילה אחת לעניין זה). שפתו של הפיוט בהירה ומובנת לכל.

השפעת הפיוט

הפיוט התקבל במהירות בתפוצות ישראל, והפך לאבן יסוד בפיוטי הסליחות. על מחברו כתב רבי אברהם בן עזריאל, בספרו "ערוגת הבושם", כי רבי שפטיה ובנו רבי אמיתי ”שניהם היו בעלי השם”, כלומר בקיאים בחכמת הקבלה; אף בשם האר"י מובא שנהג לומר רק את הפיוטים שחוברו לפי חכמת הקבלה, וביניהם כלל את פיוטי רבי שפטיה וכן פיוטי רבי אמיתי בנו. פיוט זה הוא פיוטו היחיד של רבי שפטיה שנאמר כיום בסדר הסליחות.

אמצעים אמנותיים

• אקרוסטיכון - האותיות שבתחילת כל בית מרכיבות את חתימת המחבר, רבי שפטיה.
• שתי הצלעות שבכל בית חרוזות זו בזו בחריזה פנימית.
• הצגת הנושא המרכזי של הפיוט כבר בבית הראשון: בקשת התשועה והביטחון בגאולת ה' כיוון שהוא מרבה לסלוח ולרחם על עמו.
• בפיוט משובצים הרמזים מקראיים רבים.